הסיפור של יגל פלג
הפעם הראשונה שהרגשתי שונה היתה כשהגעתי לאולפנה. חברות שלי היו עושות ערבי סרט
ותמיד היה את החלק הזה בסוף הסרט שהזוג סוף סוף מתנשק וכל הבנות היו מוציאות
מעין אנחה קולקטיבית מן "אוי.. איזה חתיך..." ואני לרגע לא הייתי מבינה על מי הן
מדברות בכלל כי מרוב שהסתכלתי על השחקנית הראשית בכלל לא שמתי לב לשחקן הראשי.
באזור כיתה ט', הבנות התחילו לדבר המון על הבנים, אני ממש לא הבנתי מה העניין הגדול
בבנים האלה. מה יש לדבר עליהם כל כך הרבה, לא היה לי שום רצון להתקרב אליהם.
הרגשתי שיש פה משחק שאני לא חלק ממנו ולא הצלחתי לפצח מה יגרום לכל החברות
שלי לרצות לבלות בחברתם של אותם בנים.
באיזשהו שלב גם התאהבתי באחת החברות שלי. לא ידעתי אז בדיוק להגיד שהתאהבתי בה,
אבל ידעתי שאני מאוד מאוד רוצה בחברתה, אני רוצה שהיא תשים לב אלי,
אני רוצה שנתחבק, ושיש לי 'פרפרים בבטן' כשאני חושבת על כל מה שקשור אליה.
וכמה שהרגש כלפיה היה חזק ההרגשה שאסור לי להראות את זה או להגיד את זה היתה
חזקה יותר.
לאט לאט התחילה לחלחל לי לראש המחשבה שאולי אני אוהבת בנות. הכרתי את המילה לסבית, אבל בשבילי היה מדובר במשהו רחוק, משהו של חילונים שקורה בתל אביב ולא קשור אלי. ועדיין בתוכי הרגשתי שזה לא משהו זמני ולא משהו שאפשר להדחיק. הבנתי שזה שם ושזה ישאר שם. סוג של "גזר דין" שנכפה עלי ואני צריכה רק ללמוד לחיות איתו.
עם הזמן המחשבות האלה המשיכו להדהד בי וכבר היה לי ברור שאני לא אוכל להתחתן עם גבר. שאין שום סיטואציה בעולם שאני יכולה לדמיין
שבה איזשהו גבר ואני גרים באותו בית ומתייחסים אחד לשני כיותר משותפים.
לקראת סוף התיכון הבנתי שאין מצב שבו אני אוכל להמשיך לחיות עם גזר הדין הזה. אני לא רוצה להיות לבד. לא רוצה להמשיך להרגיש שאני שונה מכל הסובבים אותי. אני רוצה משפחה, זוגיות וילדים וחברות שלא יברחו אם הן יגלו עלי את מה שאני כבר יודעת ונאלצת להסתיר מהן. אני רוצה חיים שלמים, מלאים ושמחים.
אז ישבתי יום אחד, ועשיתי חשבון. למען האמת, לא הרגשתי שהיתה פה בחירה אמיתית. דיברתי עם אלוהים, שמכיר אותי יותר טוב מכולם, יותר טוב מעצמי, והחלטנו בינינו שאנחנו מוציאים את כל העולם מהסיפור הזה. שאת החשבון שלי עם אלוהים אני אעשה מול אלוהים והוא ישפוט אותי לפי לפי מה שהוא רואה לנכון.
ההסכם הזה נתן לי לראשונה מזה תקופה ארוכה מאוד שקט נפשי אמיתי. הפסקה של המרוץ מול החברה והגעה למקום של מנוחה של אמון באלוהים שלא ישנא אותי בגלל שאני מתמודדת בדרך היחידה שאני יודעת עם השק שהוא בחר בשבילי.
