ראיון עם אשת ההלכה מלכה פיוטרקובסקי:
"אני מתקשה להבין למה אדם שמתעסק בחינוך לא מרגיש שזו חובה שלו לפגוש אתכם. לא"אפשרי", לא "מותר" אלא חובה. חובה שהיא גם זכות, אבל היא חובה. אני חושבת שאתם עושים מלאכת קודש בזה שאתם באים, נחשפים, אומרים "אנחנו מוכנים לכל שיחה", מכובדת כמובן, אבל מוכנים לכל שאלה ולכל הערה. אני אומרת את זה כמי שזכתה לשוחח עם החבר'ה של שב"ל. אני באמת אומרת, אולי זאת תמימות, אני לא מצליחה להבין איך איש חינוך שחייב להכיר סוגיות מצוקה שיש למחונכים שלו, בנות או בנים, לא לוקח את ההזדמנות לשוחח אתכם בשתי ידיים. אם אין לך פתרון הלכתי להציע, זה עוד יותר חשוב לשוחח על כך. שער בנפשך את המצוקה שחש האדם שלמעשה אתה אומר לו "כרגע אין לי דרך חיים להציע לך". אז הדבר הראשון שאתה צריך ליצור לעצמך זה להכיר את זה יותר טוב, ללמוד את המאפיינים, לדעת את הקשיים.
גם מחנכים וגם אנשי תורה, לא ראוי, ובעיני זה גם יצירת עוול, לשוחח בכל נושא שהוא בלי ידע אמיתי. לא מה החבר'ה מספרים ברחוב, לא מה שסיפרו בכנסים של רבנים. אלא, עם כל הכבוד, יש תחומים מקצועיים. אז בנושאים האלה כל אחד יכול לומר מה שהוא חושב? איש הלכה אמיתי, איש חינוך אמיתי חייב להסייע באנשי מקצוע. אחרי שלמדת, אחרי שיש לך נקודת מבט היא יכולה להיות מורכבת ורבת גוונים. אבל הדרישה העצמית של ללמוד את התחום אסור לוותר עליה. לקחת את היוזמה הכל כך חשובה שלכם, שאתם אומרים "בוא נקצר לכם את התהליך, לא נשלח אתכם לקרוא אינספור מאמרים, לא נשלח אתכם לאינספור שיחות עם אנשי מקצוע. אם אתם רציניים, ראוי שתעשו את זה. לפחות נפתח לכם את הצוהר לידיעה" על זה להגיד "אני לא מוכן לדעת"?! מה אתם מבקשים? "תקשיבו. לא בשבילי, תקשיבו כדי שיהיו לכם כלים". איך אפשר להגיד לדבר הזה "לא"?"