טליה פרץ, תלמידת תיכון דרור, עתניאל:
אני טליה פרץ מתיכון דרור. אני בת 17. בת לבית דתי, תלמידה בבית ספר פלורליסטי. כבת 17, אני עדיין לומדת ללכת בשדות הזהות האישית. כבת לבית דתי, מעבר לזיקה הנפשית למוכר והידוע, יש לי גם זיקה מחשבתית לערכי התורה. וכתלמידה בבית ספר פלורליסטי, אני נחשבת מעודכנת בכל מה שחברתית הוא אקטואלי.
ואז הומו ולסבית העבירו לנו שיחה, ובה תיארו את סיפורם האישי.
עד אז חשבתי ואמרתי את כל מה שפולטיקלי קורקט, כל מה שעושה נעים לבטן הליברליזם. ׳הם ראויים לכל ההכלה האפשרית, אהבה זאת אהבה׳. אבל מכאן ועד להסכים עם מתן זכויות כמו חתונה אזרחית בביתם שבישראל או זכותם להכניס לביתם את חסרי התא המשפחתי, הדרך הייתה ארוכה. ההלכה כבר תיתן את הדין והחשבון.
אבל אז לראשונה ראיתי אנשים מאחורי הסערות החברתיות והפוליטיות שזה יוצר. שמעתי סיפורים. ראיתי את ערך ׳קבלת האחר׳ זועק מתוך עיניים מספרות. למעשה, הצרתי לראשונה על הביטוי ׳קבלת האחר׳, שהרי הם אינם אחרים ממני, ואפילו, איך להגיד...?, כמוני!
גם הם אנשים, כמוני, רודפי אושר ונחת רוח.
גם הם, כמוני, בילו לילות קרים של נעורים בתפילה לאהבת אמת, טהורה כזאת, אחת שנותנת אוויר לנשימה בין מלחמת נפש אחת למשנה.
גם הם כמוני, אנשים. עם לב. דואב, אוהב.