הסיפור של דינה ברמן
עד גיל 21 לא חשבתי שיש בעיה. נכון שתמיד יצאתי מגדרי להרשים חברות, ובנים
לא ממש עניינו אותי, ונכון שתמיד הייתי מתאהבת באיזה בחורה, אבל אמי הייתה
מרגיעה אותי ואומרת- את לא מאוהבת את רק מוקסמת כי היא כך וכך...
הייתי מתאהבת בבנות, אבל חשבתי שככה זה אצל כולם.
היום במבט לאחור אני יכולה למצוא כל מיני "סימנים" אבל אז- מי בכלל חשב על זה,
לא בגלל שהכחשנו- זה פשוט לא היה בתודעה, הרבה ילדות בנות שלוש מתעקשות
להתחפש למלך בפורים, והרבה ילדות יכינו שיעורים לבת בכיתה מתוך תקווה שאולי
הפעם היא תחייך אליהם. הרבה אמהות מנחמות את בנותיהם כשבחורה מסוימת
מתעלמת מהם, זה קורה כל הזמן.
במשך עשר שנים יצאתי לפגישות עיוורות עם בחורים. חלקם היו נחמדים, חלקם פחות,
עם חלק אפילו שקלתי נישואין, אבל תמיד הייתה מישהי שהעסיקה את מחשבותיי.
מישהי שסקרנה אותי, שהייתי עושה הכל כדי להכיר אותה יותר. תמיד.
גם כשהייתי בקשר עם מישהי, וידעתי שהעניין חייב להישמר בסוד, המשכתי לצאת לפגישות
עם בחורים, לא חשבתי על אפשרות אחרת, היה לי ברור שאני הולכת להתחתן. שהקשר עם הבחורה הוא זמני. מחשבות על החתונה עצמה והשמלה פחות העסיקו אותי, חשבתי שהכל למעשה מתחיל ברגע שאתחתן. חיי המשפחה כחלק מקהילה ,שאני ממשיכה את המסורת היהודית ואגדל ילדים שימשיכו גם. הכל היה מאד ברור. לא חשבתי שאפשר אחרת. על זה תמיד דברנו, זה מה שתמיד רצינו. בית נאמן בישראל.
השאלות התחילו בשלב מאוחר יותר, כשכבר הייתי עמוק בקשר עם אשה.
כמובן שעם השאלות באו רגשות האשמה.
היהדות מלאה במקורות עם התייחסויות למשפחה הנורמטיבית- אדם וחוה, זכר ונקבה, רעיה ודוד, חתן וכלה, בעל ואשה- איך יתכן שאני אחיה אחרת? איך אני מתירה לעצמי לחיות אחרת? מה עם ילדים? מה עם כל ההלכות והמצוות הקשורות לבית? איך עם ישראל ימשיך להתקיים אם כל אחד יעשה מה שטוב לו? איפה האחריות? אנחנו עם סגולה לא ככל העמים בטח שלא כמעשה מצרים.
מה כבר בקשו ממני? רק להתחתן, וברגע שיהיו ילדים ממילא אני אמצא שמחה, כמה קשה זה כבר יכול להיות?
מחישוב שעשיתי יוצא שמשך 7 ימי כיפור ברציפות, הייתי מגיעה ליום הנורא, נעמדת בחיל ורעדה מול בורא עולם ומתחננת על נפשי- יותר לא אביט על בחורות ככה, יותר לא אנסה לפתות חברות שלי, לא אחשוב מחשבות כאלה ואעשה כל שביכולתי כדי להתחתן.
אם רק אצליח להפסיק עם השטויות שלי ולבחור בחור נחמד- הכל יסתדר,
אני צריכה להפסיק לחשוב ככה על בנות.
זה עניין של כח רצון.
זה הניסיון שלי.
הקב"ה מנסה אותי.
נניח שבאמת יש אצלי נטייה מולדת(הס מלהזכיר את המילה המפורשת), ונניח שככה נבראתי- נניח, אז זאת הראיה שזה התיקון שאני צריכה לעשות- זאת ההתמודדות שלי, כאן נבחן כוחי, הקב"ה לא היה מציב אותי בניסיון הזה עם לא הייתי יכולה לעמוד בו. עלי להלחם, זה יצר הרע,
זאת סתם תאווה.
איך אפשר לגשת לתפילה עם התחושה שאני פועלת נגד רצונו? איך אפשר לבקש, כשאני מתנהגת לא בסדר? אל תגידו לי שזה לא כתוב בתורה ושאין איסור- זאת לא הנקודה, אני מרגישה שאני מסירה אחריות, שלא ניסיתי מספיק, ושאם אני רק אשתדל יותר אצליח לחזור למוטב.
שנה שעברה יצאתי מהארון וטוב לי עם הבחירה הזאת.
לא פתרתי את כל ההתלבטויות, והקשר עם בורא עולם עדיין מורכב- אבל אחרת. אני משתדלת לקיים אורח חיים דתי, ותוך כדי גם שואפת להיות אדם טוב. נוכחתי לדעת שגם ללסביות יש מידות שהן יכולות לעבוד עליהן, וגם לסביות יכולות לקיים מצוות ולכוון ליבם לאביהם שבשמיים- ולהודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס, ואפילו לבקש. גם הן יכולות להקים בתים ולהיות חלק מכלל ישראל
לקח לי זמן אבל הבנתי שאפשר להיות גם לסבית וגם דתייה.
עברו בערך 12 שנים מאז שהטקסט הזה נכתב.
הרבה השתנה.
אני אמא לילד מדהים בן 6, מוקפת במשפחה תומכת ואוהבת.
מתנדבת פעילה בארגון בתקול, וחברה בוועד המנהל של שב"ל.
משתייכת גם לקהילה ובית כנסת בירושלים,
אני נראית אחרת מאד מאיך שנראיתי פעם, ואני מניחה שאנשים שלא מכירים אותי מניחים שאני לא דתיה
אבל זה בסדר. תודה לאל, אני במקום טוב.
ההתמודדות עם בורא עולם, כמו ההתמודדות עם המשפחה שלי, עברה הרבה מאד בשנים שחלפו. ושאלות שנשאלו קיבלו תשובות שונות בתקופות שונות. המשפחה שלי, עברה תהליך ארוך, ממקום של לנסות לשנות את המציאות (את רק צריכה למצוא בחור נחמד), דרך מקום של להסתיר, למקום ששנה שעברה אמא שלי צעדה איתי במצעד הגאווה בירושלים.
