הסיפור של תחיה נס
אני תחיה, בת 34, כיום גרה בירושלים עם בת-זוגי, עליזה. גדלתי בבית אל במשפחה דתית-ציונית קלאסית. וכמו כל ילדה דתית, תמיד היה לי ברור שיום אחד אתחתן עם גבר. באולפנא, כשכולן דיברו על בנים, חשבתי כמה אני צדיקה שאני לא רוצה חבר עכשיו אלא מחכה לזמן הנכון. אפילו אמרתי פעם שהדבר היחיד שאני יודעת על עצמי בוודאות זה שאני לא לסבית. ובאמת התכוונתי לזה.
סיימתי אולפנא, מדרשה, שירות לאומי והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. כבר לא היתה לי ברירה ו"הזמן הנכון" לחשוב על חתונה הגיע. התחלתי לצאת, אבל לאט לאט הבנתי שאני לא מסוגלת ליצור קשר עם גברים, שכל פעם שקשר מיועד למשהו מעבר לידידות או לימודים, נוצרת חומה שאני לא מצליחה לעבור. הבנתי שהחומה הזו נמצאת אצלי ולא קשורה לאיזה גבר עומד בצד השני. הלכתי לטיפולים אבל בסופו של דבר הבנתי שאין לי יכולת להיות בזוגיות עם גבר. זו היתה תובנה נוראית. מצד אחד, אני ממש ממש רוצה זוגיות ומשפחה. מצד שני, אין לי יכולת לממש את הרצון הזה. הרגשתי כמו מישהי רעבה מאוד, שאין לה בכלל פה כדי לאכול. לא רק שאין אוכל ומתישהו הוא יגיע, אלא אין שום אפשרות שהצורך שלי יסופק.
באותה תקופה הפסקתי לשמור על ההלכה. כעסתי מאוד על הקב"ה ששם אותי בעולם הזה עם צורך כל כך חזק אבל בלי אפשרות לממש אותו. חשבתי הרבה על איך אני יכולה להמשיך לחיות כך. היה לי ברור שאם אני לא יכולה להיות בזוגיות, לפחות על הורות אני לא מוותרת והחלטתי, בכאב גדול, שכנראה אהיה אם חד הורית.
באותן שנים, הכרתי מישהי שסיפרה לי שהיא לסבית. בהתחלה ממש נרתעתי מזה. חשבתי שבטח היא רוצה להיות מיוחדת ומרדנית ולכן היא בחרה גם בתחום הזוגיות, לעשות ההיפך מכולן. עם הזמן והשיחות איתה, התחלתי להבין שאין סיבה שמישהי תבחר להיות לסבית. אם היא כזו, זה פשוט בגלל שהיא כזו. התחלתי לחשוב ולקרוא על הנושא. לאט לאט זה היה נראה לי יותר ויותר הגיוני ואפילו יפה.
כיום אני יכולה לראות שבעצם העברתי את עצמי, בצורה לא מודעת, תהליך של קבלה עצמית ורק אז העזתי להודות שאני לסבית.
שני התהליכים הללו- ההבנה שאני לא יכולה לחיות עם גבר והקבלה של לסביות אצל אחרות השתלבו בגיל 25. יום חמישי אחד דיברתי עם חברה שלי, ואמרתי לה שעצוב לי שלא תהיה לי זוגיות ושאגדל ילדים לבד. אולי, כמו שיש הומואים שמתחתנים עם נשים, אני אחפש לסבית שתרצה להתחתן איתי, אפילו שאני לא לסבית בעצמי. רק כדי שלא אהיה לבד ושלילדי תהיה עוד אמא. מהרגע שהרעיון עלה, לא הפסקתי לחשוב עליו, עד שבליל שבת הבנתי שאני לא אשה שרוצה להתחתן עם לסבית, אלא לסבית. זה היה רגע קסום. הרגשתי כאילו כל החיים שלי הייתי בחדר חשוך ופתאום מישהי באה והדליקה את האור. פתאום הכרתי את עצמי, הבנתי מי אני ובעיקר - היתה לי תקווה לעתיד. הייתי כל כך מאושרת וחזרתי לשמור על ההלכה, מה שכמובן עורר את השאלה האם מותר לי להיות בזוגיות עם אשה?
הלכתי לרב שאמר לי "'לא טוב היות האדם לבדו' נאמר גם עליך, תמצאי זוגיות". יחד עם זאת, הוא סירב לענות לי לגבי יחסי מין. מכיוון שרציתי תשובה ברורה בנושא, הלכתי לעוד רב שאמר שאין באמת איסור ביחסי מין בין שתי נשים. למרות שהיתה לי את ה"פלומבה" הרבנית, עדיין חשבתי, אולי מה שהקב"ה רוצה ממני זה שאעקוד את האושר שלי עבורו? אולי באמת, כפי שקראתי אצל הרבה רבנים אחרים, זוגיות חד מינית פוגעת בקדושת הבית היהודי? הייתי עסוקה במחשבות הללו עד שהגיע חודש אלול והלכתי לסליחות במגדל עוז. כששרנו "הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך", הרגשתי כביכול הקב"ה אומר לי "גם את הנשמה שלך ואת הגוף שלך אני בראתי, הכל בסדר". מאז, ברוך ה', הגעתי לקבלה עצמית מוחלטת.
בבת-קול (ארגון לסביות דתיות) פגשתי את עליזה. בהתחלה לא קרה בינינו כלום, עד שהיא פרסמה פוסט שממנו ראיתי כמה היא רגישה, כנה, חכמה ואמיצה, כל התכונות שקיויתי למצוא בבת זוג והצעתי לה לצאת איתי.
בר"ח תמוז תשע"ו עליזה ואני ערכנו טקס מחוייבות. היה לנו חשוב לערוך טקס שיהיה מושפע מטקס החופה אבל לא יחקה אותו. כיום, בעזרת ה' ובהשתדלותנו, אנחנו בונות את משפחתנו.