הסיפור של דרור דורון
שמי דרור, אני הומו דתי, בן 28 מת"א, מעצב גרפי, מורה ומדריך למדע.
נולדתי וגדלתי בעפולה, למשפחה דתית לאומית. הייתי ילד של אמא, דבוק לה לחצאית.
למדתי ביסודי בבית הספר הממ"ד 'אוהל מאיר'.
גדלתי בבית קצת אלים, אבל חוץ מזה הייתה לי ילדות נורמטיבית לכל דבר. היום בדיעבד
כשאני מסתכל אחורה אני יכול לציין כמה מקרים שקרו לי בילדות וכנראה אותתו לי משהו
שלא ידעתי להסביר.
בגיל שש ביקשתי מההורים שלי שיקנו לי בובת ברבי של בת הים הקטנה. עד היום אני זוכר
איך היא הייתה נראית: היה לה סנפיר ארוך והייתה אופציה להחליף לה את הסנפיר
בשמלת נצנצים כחולה וזוהרת. כל כך רציתי אותה. בגיל שמונה הלכנו לבריכה העירונית
בעפולה, ושמתי שגם כשאני במים וגם כשאני מחוץ למים, אני לא מפסיק להסתכל על גברים
בלי חולצה. גברים כל הזמן משכו לי את העין, הייתי מחפש איפה ולא ידעתי להסביר
למה אני מסתכל.
במקביל ללימודיי בישיבה התיכונית התנדבתי בבני עקיבא ובתנועת הנוער של המד"צים.
במד"צים הכרתי בחורה בשם אריאלה, ומיד הפכנו להיות ידידים טובים. היינו עושים הכול יחד החל מהעברת פעילויות ועד צפייה בסרטים. אחרי תקופה, חברים מהתנועה ניגשו אליי ושאלו אותי אם אנחנו זוג, ישר עניתי שלא. כולם אמרו לי שמבחוץ זה נראה שאנחנו זוג וחשבתי עם עצמי שאם זה מה שאנשים רואים מבחוץ כנראה שזו אהבה, ואנחנו צריכים להיות זוג. ניגשתי לאריאלה והצעתי לה חברות. היא הסכימה, אך מרגע שהפכנו להיות זוג הקשר הלך והדרדר- לא נמשכתי אליה, לא אהבתי אותה, בקושי התחבקנו ובטח ובטח שלא התנשקנו. הרגשתי שאני מרמה אותה וביקשתי מאריאלה שנפרד, היא מאוד נפגעה מהסיפור וגם לי היה קשה עם זה.
לקראת סוף התיכון המצב בבית החמיר והחלטתי לשרת במקום שירחיק אותי מהבית. הצטרפתי למסלול גרעין נח"ל ודרכו עשיתי שנת שירות בקיבוץ הדתי. בבוקר הייתי עובד במשק של הקיבוץ, ואחה"צ מתנדב במועדוניות בבית שאן. במועדונית פגשתי בחור בשם נדב ומהרגע הראשון שנפגשנו הייתה בינינו כימיה טובה. בשלב מסויים הקשר שלי ושל נדב התחזק גם מעבר לעבודה במועדונית, היינו הולכים לסרטים, עושים ספורט וישנים אחד אצל השני (אך לא ביחד). בשלב מסוים הרגשתי שכשאני נמצא עם נדב, אני רוצה לחבק אותו ולנשק אותו. החלטתי שאני מספר לו על כך, לשמחתי הוא לא לקח את זה קשה ואמר לי שהוא לא מרגיש כמוני ובשביל שאוכל להתחתן אני צריך להתגבר על המשיכה הזאת לגברים. נשארנו להיות חברים טובים.
לקראת סוף שנת השירות עזבתי את הבית לגמרי. התגייסתי לצבא לתפקיד מורה חייל והייתי מוכר כחייל בודד. בסופי שבוע הייתי חוזר לדירה שלי בקיבוץ ואוכל ארוחות שבת עם המשפחה המאמצת.
המציאות בה חייתי לבד העלתה לי למודעות דברים שניסיתי להדחיק וביניהם המשיכה המינית שלי לגברים, דבר שאינו מקובל בחברה דתית, וגם לא היה מקובל בעיניי, כי רציתי להיות כמו כולם להתחתן ולהביא ילדים. החלטתי שאני משתנה ועושה יותר מלבקש מאלוקים בתפילות ובלימוד תורה להשתנות. נכנסתי לגוגל ורשמתי "נטיות הפוכות, להשתנות". נגלה בפני אתר של שאלות ותשובות מרבנים ומצאתי שם מספר טלפון של פסיכולוג שיכול לשנות אותי וקבעתי איתו פגישה בירושלים. כל טיפול כזה עלה 450 ש"ח. הייתי חייל בודד וזו המשכורת שקיימה אותי, אבל בגלל שממש רציתי להשתנות החלטתי ללכת על העניין. נפגשתי איתו- אדם דתי, עם זקן ארוך וכיפה שחורה גדולה. סיפרתי לו על ילדותי וכשסיימתי, שאלתי אותו: " הטיפול הזה יוכל לשנות אותי?", והוא ענה- "הכול תלוי בך, אם תרצה תצליח להשתנות במאה אחוז, אבל הכול תלוי בך". לקראת סוף הטיפול הוא נתן לי תרגיל לבית, הוא ביקש ממני לאונן ולחשוב על נשים ואם נכנס לי גבר למחשבה, צריך להפסיק. ביצעתי את התרגיל במשך תקופה ארוכה והמשכתי בטיפול, אך לאחר מספר חודשים הבנתי ששום דבר לא השתנה, הכול אותו דבר. הבנתי שהטיפול כשל ושאני בעצמי כשלתי. נכנסתי לדיכאון, שנאתי את מי שאני, לא רציתי לקום בבוקר, ואף ניסיתי להתאבד מספר פעמים בעקבות כך.
לאחר כמה חודשים של סבל, נתקלתי בכתבה על שחקן שיצא מהארון. מה שעניין אותי בכתבה היה כשסיפר על הרגע בו השלים עם הנטייה המינית שלו- הוא לא סיפר לאף אחד, אבל החליט לקבל את עצמו כמו שהוא. הוא סיפר כמה זה עשה לו טוב מהרגע שהוא עשה את הצעד הזה והחלטתי בעקבות זאת להפסיק להשתנות ולקבל את עצמי. החלטתי שאני לא אספר על כך לאף אחד, זה יהיה רק ביני לבין אלוקים.
אנשים מסביבי שאלו אותי אם יש לי חברה או אם זכיתי בלוטו, הם אמרו שלאחרונה אני מסתובב שמח ועם חיוך ענקי ונראה שעובר עליי משהו מאוד טוב ומתוך כך הבנתי שההשלמה שלי עם עצמי מוקרנת החוצה.
החלטתי שאני מחפש הומואים דתיים כמוני כדי להכיר, להזדהות ולדבר על מה שכולנו עוברים. חזרתי לגוגל והפעם רשמתי "הומואים דתיים". קיבלתי קישור לסרטון ביוטיוב, של 'קהילה דתית גאה צועדת במצעד הגאווה בתל אביב', פתאום ראיתי הומואים דתיים עם כיפות וציציות בחוץ, לסביות דתיות עם חצאיות ארוכות וכל אלו רוקדים על משאית לצלילי מוסיקה חסידית, לבושים!! הייתי בשוק, שמחתי, התלהבתי. רציתי להיות איתם שם! פתאום כל מה שידעתי על מצעד הגאווה היה לא נכון: אין עירום, יש אנשים דתיים, יש מוסיקה חסידית. מתחת לסרטון היה מידע ולינק על שבת שמתקיימת פעם בשנה, שבת של הומואים ולסביות דתיים שמעבירים את השבת יחד. חששתי שמא אפגוש שם מישהו שאני מכיר שיוציא אותי מהארון ובכל זאת לאחר התלבטויות קשות החלטתי להירשם. השבת הזאת הייתה הדבר הכי טוב שקרה בחיים שלי. היו שם משפחות חד מיניות עם ילדים, הומואים, לסביות, דתיים ודתל"שים מה שחימם לי את הלב וריגש אותי. החלום שלי לא התנפץ- אני אוכל להקים משפחה גדולה עם ילדים.
פתאום הבנתי שהדברים שאמרו לי בישיבה התיכונית- "להיות הומו זה גזר דין מוות, גזר דין של בדידות"- אינם נכונים. יצאתי מחוזק משם.
התקבלתי ללימודי תואר ראשון ב"עיצוב תקשורת חזותית" בחולון, ועברתי למרכז. בשנה השניה ללימודים גילו לאמא שלי סרטן בלבלב. בלחץ של דודה שלי חזרתי להיות בקשר עם אמא. זה היה קשה ולא פשוט, פתאום לחזור לחיים שלה אחרי 7 שנים. המון דברים השתנו בשבע שנים האלה. אמא שלי הייתה מגיעה פעמיים בשבוע לת"א מעפולה לטיפולי כימותרפיה והקרנות והיינו מנצלים את הזמן כדי להיפגש. היינו מדברים ומנסים להשלים את הפער. ראיתי שהיא רוצה לדעת מה קרה איתי, ואיך הסתדרתי לבד בשנים הללו.
באותה שנה קיבלנו תרגיל בהעברת מסר "משהו למישהו". מישהו שאנחנו רוצים להגיד לו משהו ואנחנו צריך לעשות את זה בצורה מקורית ויצירתית. החלטתי לחבר בין שני דברים- בין השיחות שלי עם אמא לבין זה שהיא לא אוכלת עקב טיפולי הכימותרפיה. לקחתי סט של כלי אוכל של בית חולים, ועליו רשמתי בטוש דברים שקרו לי בזמן שלא היינו בקשר. כמו שכיבסתי לעצמי לבד את הבגדים, ששילמתי חשבונות לבד, שחסכתי לעצמי כסף לבד ללימודי התואר. ובצלחת דייסה רשמתי למטה "אמא אני הומו ועדיין דתי". שמתי על זה אוכל של בית חולים, באתי עם זה לאמא ואמרתי לה- "אמא, אם את רוצה לדעת מה קרה איתי בשבע שנים האלה שלא דיברנו, את צריכה לאכול". אמא שלי התרגשה מאוד והתחילה לאכול ובשלב מסויים הפסיקה לאכול ונעצרה, היא קראה את מה שרשמתי לה ושתקה. שאלתי: "אמא הכל בסדר?" היא ענתה שכן. אמרתי לה "את לא מגיבה לזה?", והיא ענתה שזה מאוד מרגש. הצבעתי לה על המילים "אמא אני הומו ועדיין דתי", והיא אמרה "אה, זה? דרור תקשיב, אתה לא בחרת בזה, ככה נולדת וזה מי שאתה. אחיך הקטן בחר לא להיות דתי, אתה לא בחרת. אני אוהבת אותך כמו שאתה".
לצערי אמא שלי לא הצליחה להחזיק מעמד, ואחרי שנה וחודש היא נפטרה. אבל אני שמח על המתנה הזאת שאלוקים נתן לי לפני מותה.
אחרי כל מה שעברתי, החלטתי שאני רוצה לעזור לבני נוער שעוברים את מה שאני עברתי, להיות להם אוזן קשבת ולתמוך בהם, כי לי לא היה מי שיעזור. מאז אני מדריך בקבוצות הדתיות של הארגון "איגי".
